פרסם אצלנו
צור קשר
יום שישי 29.03.2024



זווית אחרת - زاوية أخرى - מאמר חדש באתר:

'איראן ובחריין – פריזמה ליחסי איראן עם

העולם הערבי'



נמרוד ברנשטיין, תלמיד מחקר מאוניברסיטת תל

אביב, מגיב על סוגיית ההכרזה האיראנית כי

בחריין היא הפרובינציה הארבע-עשרה שלה,

בעקבות מאמריהם של עלאא’ אל-זיידי, חמד

אל-מאג'ד, וסעד פהד אל-חרמל.



ניתן לקרוא את המאמר המלא בקישור:

http://zavita.co.il/archives/419


מערכת היחסים בין איראן והעולם הערבי הייתה מורכבת מקדמת דנא. ניתן לציין את תקופת הכיבושים האסלאמיים במאה השביעית לספירה, ואת נפילתה של האימפריה הסאסאנית כראשיתה של היריבות הערבית-פרסית. גם לאחר שרוב הפרסים קיבלו על עצמם את האסלאם, לא חדלה היריבות מלהתקיים וקיבלה ביטוי במאבקי הסחר באזור המפרץ הפרסי. מאבקים אלה לעיתים גלשו לעיתים לעימותים אלימים ולכיבושים הדדים של אזורי החוף ושל איים שונים במפרץ. מאבקים אלה הגיעו לשיאם במאות החמש-עשרה והשש-עשרה, עם התפתחות קווי הסחר להודו ועד ההשתלטות הבריטית על המפרץ במאה השבע-עשרה. את מערכת היחסים האיראנית-ערבית במאה העשרים ניתן לאפיין תוך התייחסות לשתי תקופות עיקריות: הראשונה, תקופת שלטונו של מוחמד רזא שאה פהלווי (1978-1941) – תקופה בה הייתה איראן מונארכיה פרו-מערבית. השנייה, התקופה שלאחר המהפכה האסלאמית – בה הפכה איראן ל”רפובליקה אסלאמית” המנערת חוצנה מן המערב ומנוהלת בידי חכם ההלכה השיעי.

היריבות בתקופתו של השאה הייתה מושתתת בעיקר על עוינות רבת שנים בין התרבות הפרסית לתרבות הערבית, כאשר המחנות נחלקו בניהם בהתאם לקוויה של “המלחמה הקרה”. איראן ייצגה את הצד הפרו-מערבי אשר שיתף פעולה עם ארצות-הברית במטרה לנטרל השפעה סובייטית במזרח התיכון. בנוסף, ניהלה איראן קשרים עם ישראל על אפם וחמתם של המשטרים המהפכניים הערביים במצרים, בסוריה ובעיראק. היא בנתה את עצמה ככוח צבאי מרכזי באזור – כוח שאיים על מדינות המפרץ ועיראק. מדינות ערב, לעומת זאת, נתמכו על-ידי ברית המועצות, התנגדו להכרה במדינת ישראל ובנוסף, האידיאולוגיה הפן-ערבית שגמאל עבד אל-נאצר היה ממוביליהּ, קראה להפלתם של משטרים מלוכניים. האידיאולוגיה הפן-ערבית, בשילוב התמיכה הסובייטית, היו שתיהן לאיום מרכזי בסדר היום הביטחוני והדיפלומטי של איראן. איום זה הפך ממשי עוד יותר לאחר נפילת המשטר המלוכני בעיראק ביולי 1958. המתיחות הפוליטית בין איראן לעולם הערבי משנות החמישים ועד המהפכה האסלאמית הייתה בעיקרה תולדה של מחלוקות גיאוגרפיות ואתניות: התביעה האיראנית על בחריין ומספר איים נוספים במפרץ, התביעות הערביות בענייני נפט של המחוז הערבי ח’וזיסטאן באיראן, המחלוקת בין איראן ועיראק על קו הגבול בשט על-ערב,[1] וכמובן, המחלוקת העמוקה ביותר – שמו של המפרץ החוצץ בין מדינות ערב לאיראן, “המפרץ הפרסי” או “המפרץ הערבי”.

המהפכה האסלאמית שינתה את אופי המתיחות בין איראן לעולם הערבי. ראשית, הופעתה של רפובליקה אסלאמית שיעית הוסיפה ליריבות מימד של מאבק דתי בין השיעה לסונה – מאבק שראשיתו עד מימי ראשית האסלאם וטומן בחובו תפיסות דתיות שונות בתכלית. שנית, המהפכה האסלאמית הביאה לשינוי תפקידים בין המשטרים המתונים בעולם הערבי לבין איראן. בעוד האחרונה הפכה לנושאת הדגל האנטי-מערבי והאנטי-ישראלי, החלו חלק מן המשטרים להתמתן ולשפר את יחסיהם עם המערב ואף לבחון אפשרויות ודרכים להגיע להסכמי שלום עם ישראל. בעוד שבתקופת השאה הייתה המתיחות בין איראן לעולם הערבי בבחינת מתיחות נשלטת, הרי שמאז עליית השלטון האסלאמי באיראן, הפכה היריבות מרה הרבה יותר ובמקרים מסוימים גם אלימה. ניתן לציין מספר אירועים מרכזיים בהקשר זה: איראן ניתקה את יחסיה עם מצרים בעקבות הסכם קמפ-דיוויד ובשנת 1981 חנכה רחוב על-שם רוצחו של סאדאת – ח’אלד אל-אסלאמבולי.[2] מעורבותם הגלויה של אנשי דת שיעים מאיראן בניסיון ההפיכה בבחריין בשנת 1981, הסכסוך הטריטוריאלי סביב מחוז ח’וזיסטאן, בפי הערבים “ערבּיסטאן”, שהביא, בין היתר, לפרוץ מלחמת איראן-עיראק (1988-1980) וגירוש אזרחי איחוד האמירויות מהאי אבו-מוסא בשנת 1992.

מאז עלייתו של מחמוד אחמדינז’אד לשלטון, גברה המתיחות בין המשטרים הערבים המתונים (מצרים, ירדן, סעודיה, מדינות המפרץ וסיעות שונות בלבנון) לבין איראן. ניתן לייחס מגמה זו לתהליך דעיכת כוחו של העולם הערבי - בעיקר מאז נפילת משטר הבעת’ בעיראק - לעומת כוחן של המדינות הלא-ערביות - תורכיה, איראן וישראל. המצב הגיאו-פוליטי שנוצר במזרח התיכון בתחילת האלף, תרם להתעוררותה הפוליטית והאזורית של איראן.

בחריין כמקרה מבחן
בחריין היא הדוגמה הטובה ביותר להמחשת המתיחות בין איראן והעולם הערבי, משום שמתקיימים בה כל האלמנטים המזינים אותה: יריבות היסטורית שבבסיסה יריבות אתנית המתובלת ברגשות דתיים. בחריין שוכנת בגדתו הערבית של המפרץ, יש בה קהילה פרסית גדולה ורוב שיעי מוחלט, הנשלט על-ידי אליטה סונית. התביעה האיראנית על בחריין היא תביעה בת למעלה ממאתיים שנה והיא חצתה משטרים ושושלת באיראן – מהקג’ארים ועד השלטון האסלאמי. בבסיסה של התביעה עומד הטיעון ההיסטורי לפיו איראן שלטה בבחריין בתקופת שלטונו שאה עבאס הראשון (1629-1588), עד שנגזל ממנה האי בצורה לא חוקית על-ידי שושלת אל-ח’ליפה ובגיבוי בריטי בשנת 1783. לאורך כל המאה התשע-עשרה והמאה העשרים, תבעה איראן בנסיבות שונות ובנימוקים שונים להשיב את בחריין לריבונותה. בשנת 1957 אף הכירה בה רשמית כפרובינציה ה-14 של איראן ושמרה באופן סמלי שני מושבים ריקים בפרלמנט עבורהּ. רשמית, הסכימה איראן לוותר על תביעתה דה-פקטו בשנת 1971 ולהכיר בעצמאותה של בחריין, במסגרת ההסכמים שנערכו עם הבריטים בעת פינוי כוחותיהם מהמפרץ בתחילת שנות השבעים.

אולם, המהפכה האסלאמית יצרה מתח חדש בין המדינות. כמדינה בעלת רוב שיעי הנשלט על-ידי מיעוט סוני, הייתה בחריין מטרה טבעית ליישום אחד העקרונות החשובים במהפכה האסלאמית והוא עקרון ייצוא המהפכה. בקיץ 1979 הכריז האייתוללה סאדק רוח’אני כי בחריין היא “הפרובינציה הארבע-עשרה” של הרפובליקה האסלאמית ובכוונתו להקים תנועה שתפעל להדחת שושלת אל-ח’ליפה ולהקים בבחריין “ממשלה אסלאמית בדומה לזו שהוקמה באיראן”.[3] כמו-כן, בעקבות המהפכה האסלאמית באיראן, החלה התעוררות שיעית בבחריין שבאה לידי ביטוי בסדרת הפגנות שהובלו על-ידי האדי אל-מודריסי, איש-דת שיעי שגורש מאיראן בתקופת שלטונו של השאה. בהפגנות קראו המפגינים השיעים להקמת ממשלה אסלאמית ומחו על מעמדם של השיעים בבחריין. שיאו של המאבק היה בהקמתו של ארגון הטרור “החזית האסלאמית לשחרור בחריין” [IFLB]. בדצמבר 1981 עצרו הרשויות בבחריין עשרות אנשים המשתייכים לארגון באשמת קשירת קשר להפלת המשטר בבחריין. כל העצורים היו שיעים מבחריין, סעודיה, כווית ועומאן. למרות שבעצורים לא היו איראנים, האצבע המאשימה הופנתה לאיראן שלכאורה מימנה, אימנה וסייעה לתא הטרור בפעילותו החתרנית כנגד השלטון הסוני בבחריין.[4]

סערה נוספת ביחסי איראן-בחריין התחוללה ביולי 2007. עורך העיתון האיראני הנפוץ “כּיהאן”, חוסין שריעתמדארי, כתב בטור העורך כי “בחריין היא חלק מאדמתה של איראן שהופרדה ממנה על-ידי קונספירציה בלתי חוקית של השאה הפהלווי ביחד עם ארצות הברית ובריטניה”.5] מאמרו של שריעתמדארי נכתב בתגובה להצהרה המשותפת של שרי החוץ של מדינות ה-GCC,[6] מאותו החודש, כי האי אבו-מוסא ואיי טונבּ שייכים לאיחוד האמירויות. המאמר עורר מורת רוח רבה בבחריין ואף גרר הפגנות מול שגרירות איראן בבחריין. פרשנים העריכו כי למרות שאיראן התנערה רשמית מדבריו של שריעתמאדרי, דעתו מייצגת את הלך הרוח של ההנהגה האיראנית ומתאימה למדיניות חוץ שאפתנית שאימצה איראן מאז עלייתו של מחמוד אחמדינז’אד לשלטון.

ההתבטאות האחרונה בעניין בחריין מיוחסת לעלי אכּבר נאטק נורי,[7] יועצו של המנהיג העליון על חא’מנאי וחבר ה”מועצה העליונה” באיראן. נורי צוטט בכלי התקשורת, כאשר הזכיר כי בחריין היא הפרובינציה הארבע-עשרה של איראן ועדיין שמורים לה מקומות בפרלמנט.[8] תקרית זו, יחד עם מאמרו של שריעתמדארי שנתיים קודם לכן, גררה תגובות חריפות בעולם הערבי. העיתונות הערבית קראה לאימוץ קו ערבי מאוחד כנגד האיום האיראני המערער על היציבות החברתית והשלטונית במזרח התיכון ולא להסתפק בהצהרות דיפלומטיות ריקות מתוכן.[9]

סיכום
לאחר נפילת השלטון הסוני בעיראק, אנו עדים להתגברות משמעותית במתיחות רבת השנים בין איראן והעולם הערבי. מנהיגי העולם הערבי המתון מדברים בגלוי על הסכנה שאורבת לעולם הערבי מצידו המזרחי של המפרץ. אם בעבר הצהרותיה של איראן בדבר גזילת שטחים במפרץ השייכים לה לא גובו ביכולות צבאיות אמיתיות, הרי שפרויקט הגרעין האיראני וניסוי הטילים מעמידים באור שונה לחלוטין הצהרות מסוג זה, גם אם לא נאמרו על-ידי דובר רשמי. ראוי לציין גם כי איראן “נפטרה” מאיומים מרכזיים על ביטחונה – השלטונות הסונים באפגניסטן ועיראק נמחקו מהמפה המדינית לאחר סדרת פעולות צבאיות אמריקאיות, פעולות שכיום לא מאפשרות לאמריקאים לפתוח חזית צבאית נוספת – הן מבחינת דעת הקהל האמריקאית והן בקהילה הבינלאומית.

במסגרת נתונים אלו, חזרתה של פרשת בחריין לכותרות – לאחר שנים של רגיעה וניסיונות לשיפור היחסים בין המדינות – הינה סממן מדאיג מאוד בעיני העולם הערבי לגבי כוונותיהּ של איראן לעצב מחדש את מפת ההשפעה במפרץ. המתח הפרסי-ערבי משליך גם על היחסים הבין-הערביים ומגביר את המתיחות הפנימית בין שיעים וסונים במדינות ערב, כאשר העדות הבולטת ביותר לכך היא ניסיונות ההשתלטות של ארגון חזבאללה על לבנון, תוך שליחת זרועות גם למדינות אחרות. בעוד המשטרים המתונים באזור פועלים להשגת יציבות ושיפור היחסים עם המערב וישראל, הרי שאיראן תומכת וממנת גורמים חתרניים, שיעים וסונים כאחד, בתוך העולם הערבי במטרה לערער את היציבות השלטונית. נראה כי איראן שמה לעצמה כמטרה להפוך לגורם הדומיננטי ביותר במזרח התיכון מבחינה פוליטית ודתית, על חשבון המדינות הערביות.

____________________

[*] נמרוד ברנשטיין הוא תלמיד התואר השני בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב. כותב עבודת תיזה בנושא התביעה האיראנית על בחריין, בהנחיית ד”ר עוזי רבי.

[1] שט אל-ערב הינו נתיב שיט החוצץ בין עיראק ואיראן. מאז תחילת המאה העשרים התנהל סכסוך, בחלקו אלים, על חלוקת הטריטוריה הימית בנהר. ב-1975 נחתם “הסכם אלג’יר” בין המדינות שקבע את קו האמצע כקו הגבול. הפרתו של ההסכם על-ידי סדאם חוסין ב-1980 הייתה מהגורמים לפריצת מלחמת איראן-עיראק. כיום מחולק הנהר על-פי העיקרון האירופאי – חלוקה בקו האמצע [Thalweg].

[2] רק בשנת 2004 הוחלף שמו של הרחוב ל”אינתיפאדה”, לאחר ניסיונות הפשרת היחסים בין מצרים ואיראן, בתקופתו של מוחמד ח’אתמי.

[3] Fred Lawson, Bahrain – The Modernization of Autocracy, pp.124-125.

[4] R.K Ramazani, Revolutionary Iran, pp.50-51; Kostiner, Joseph, Shi’i Unrest in the Gulf, in Kramer, M. Shi’ism. Resistance and Revolution, pp.179-180.

[5] עוד על מאמרו של שריעתמאדארי, ראו: http://memri.org/bin/articles.cgi?Page=archives&Area=ia&ID=IA37907.

[6] מועצת ה-GCC [Gulf Cooperation Council] הינו גוף תיאום ביטחוני-מדיני המשותף לנסיכויות המפרץ וסעודיה.

[7] ראו מאמרו של חמד אל-מאג’ד, “איראן שורפת את אצבעותיה באש הבחריינית”, אל-שרק אל-אוסט, 23.2.2009. תורגם באתר “זווית אחרת”, 22 במאי 2009; המקור הערבי בקישור: http://www.aawsat.com/leader.asp?section=3&article=508330&issueno=11045.

[8] AFP, 20.2.09.

[9] ראו למשל: סעד פהד אל-חרמל, “איראן והמדיניות הבריונית”, אל-ערביה, 12 במארס 2009. תורגם באתר “זווית אחרת”, 25 במאי 2009; המקור הערבי בקישור: http://www.alarabiya.net/views/2009/03/12/68244.html; ראו גם:



זווית אחרת - زاوية أخرى - מאמר חדש באתר:

'איראן ובחריין – פריזמה ליחסי איראן עם

העולם הערבי'



נמרוד ברנשטיין, תלמיד מחקר מאוניברסיטת תל

אביב, מגיב על סוגיית ההכרזה האיראנית כי

בחריין היא הפרובינציה הארבע-עשרה שלה,

בעקבות מאמריהם של עלאא’ אל-זיידי, חמד

אל-מאג'ד, וסעד פהד אל-חרמל.



ניתן לקרוא את המאמר המלא בקישור:

http://zavita.co.il/archives/419


מחירי סחורות
מדדי נפט וזהב
EIA today in energy